או הם או אנחנו

תושבי יבנאל הוותיקים נערכים לקרב על הבית: קבוצה גדולה של 550 חוזרים בתשובה, חסידי הרב שיק, התמקמה בלב המושבה וממררת להם את החיים. קריאות השמחה של "השיקים" ביום רצח רבין הסתיימו במכות ומאז המצב רק מחמיר

רותה קוסטיצקי, אמו של ראש מועצת יבנאל, עורמת על השולחן שבביתה עוגיות שאפתה במו ידיה. יש שלושה סוגים: חצי מתוקות, מתוקות, ועם שקד למעלה. פריכות, כל אחת קצת שונה מהשנייה. "את אלה אביק הכי אוהב. נו תיקח, תיקח, מה, אתה מתבייש?" אביק קוסטיצקי, בן 50, נשוי ואב לארבעה, לוקח ברצון. בקנקן יש מיץ לימון, מעץ הלימונים שלהם. "מה עם האשכוליות", תוהה בעלה יונתן. מיד צץ כד נוסף, עם מיץ אשכוליות קר. מעץ האשכוליות שלהם, כמובן.

בחוץ שרב. אובך מעיק אופף את העמק היפה. הכל מסביב עכור, אפור, והם מצרים על כך שהאורחים לא יוכלו לראות את יבנאל שלהם במלוא הדרה. וגם על כך ששוב עולה המושבה לכותרות שלא בטובתה, בגלל עניינים פליליים כחיתון קטינים וגילויי אלימות ובריונות אצל החסידים שחיים בשכנותם, שמכתימים את שם המושבה.
 

הקוסטיצקים הם משפחת חקלאים שורשיתומיוחסת. סבו של יונתן, אברהם, שאביק נקרא על שמו, היה ממקימי יבנאל בשנת 1901, איכר ואיש רוח, סופר ומנהיג מקומי. "מוכתר" הוא נקרא בשעתו. דורות הם חיים כאן על עשרות דונמים אדמה שבבעלותם. מגדלים בקר, צאן, שקדים, פירות. מה להם ולישיבה הברסלבית שמעבר לכביש? מה להם ולטיפוסים המוזרים לבושי השחורים שמסתובבים ברחובות המושבה? מה להם ולהתכתשויות ולסכסוכים בין רבנים?

באים השכנים, חברי ילדות של אביק, האחים עמיר וערן מוקדי. באים גם הנכדים. כולם נאספים סביב השולחן. יונתן, בן 73, איש אדמה, גבוה ורזה, במכנסיים קצרים ונעלי עבודה. שיער שיבה, תסרוקת של בן גוריון. פנסיונר על הנייר, עובד יום מלא, כמו שעשה כל חייו. "כן, בסך הכל טוב לנו פה מאוד", הוא אומר. "נולדנו פה, אבותינו התחילו ואנחנו ממשיכים, אנחנו לא יודעים מקום אחר. הילדים גרים לידנו. הנכדים באים יום יום, אנחנו מטפלים בהם. בשמחה. המקום היה ונשאר בעינינו המקום הכי יפה בארץ. לחום התרגלנו כבר מזמן. טוב פה".

ואז הוא מתפרץ בלי התראה מוקדמת: "אם לא הפרזיטים ה'שיקים' הארורים האלה, שממררים לנו את החיים, לא היית שומעת תלונה אחת". רותה, אשתו, מצטרפת למחאה: "זה אוכל אותנו מבפנים. הורס את הכל. איך זה קרה לנו. גם אם מבחוץ יש אולי כמה דברים שנראים כמו פעם, שום דבר לא כמו שהיה. הם ממאיסים עלינו את החיים לגמרי. אנחנו קמים עם זה והולכים לישון עם זה".

"הפרזיטים השיקים" הם החרדים, חסידי ברסלב, שמתגוררים ביבנאל. הם מכונים "שיקים" על שם האדמו"ר שלהם, הרב שלמה אליעזר שיק, שחי בניו יורק וקופץ מדי כמה חודשים לביקור במושבה. הוא האיש שהצליח להחדיר רגל במפתן הדלת, רגע לפני שנטרקה. במשך 17 השנים שחלפו מאז, הוא הצליח להעביר מבעד לסדק הזה כ-550 איש, אשה וילד, חוזרים בתשובה, חסידיו, ששכרו או קנו בתים במקום.

בשנה הראשונה, 1986, התארגנו תושבי יבנאל החילונים וניסו לבלום את הפורענות שהתרגשה ובאה עליהם. במועצה התקבלה החלטה נגד תוכניותיו של שיק. אבל הרב לא אמר נואש. מכיוון שזוהי מושבה שאדמותיה פרטיות ורשומות בטאבו על שם בעליהן, הוא ארב ליבנאלי במצוקה כלכלית, שבבעלותו מגרש ואשר מחפש קונה בעל תקציב ראוי. וכך, למגינת לבם של השכנים, ובסיוע עמותת חסידי ברסלב בברוקלין, נרכש מגרש ברחוב המרכזי בעל השם הסמלי, רחוב הראשונים, בלב לבה של המושבה הוותיקה, ממש מול ביתה של משפחת קוסטיצקי. לנגד עיניהם המסרבות להאמין של רותה ויונתן קוסטיצקי ושל שכניהם הוותיקים נבנה והוקם על המגרש "מרכז רוחני" על שם האדמו"ר שיק, בית המשמש ישיבה, בית כנסת ומרכז פעילות.

אחר כך התרחבה הקהילה החדשה, חסידיה רכשו ושכרו עשרות יחידות דיור, ולשירותם הוקם כולל לאברכים ומערכת חינוך חרדית נפרדת במושבה, הקרויה בפיהם "יבנאל עיר ברסלב".

עבודה במשרה מלאה

יוצאים לסיור במקום. זה קורה שוב ושוב: חולפים על פני שלושה-ארבעה בתי מושבה "רגילים", מוקפים צמחייה מטופחת, פרחים, דשא, ואז נתקלים בבית ברסלבי טיפוסי שאת חזיתו מעטר שלט ענק המכריז באותיות קידוש לבנה "יבנאל עיר ברסלב". ואם אין שלט, אז הקיר הקדמי עצמו מרוסס בכתובת צבעונית אדירת ממדים. המהדרין מוסיפים את הכתובת נ-נח-נחמ-נחמן מאומן. החצרות פרוצות ומוזנחות, עזובה, לכלוך וכיעור אסתטי שולטים, והרבה מאוד ילדים קטנים מתגודדים בפתח.

התמונה חוזרת על עצמה בכל רחוב ובכל סמטה. השילוט המסיווי והגרפיטי בחזיתות הבתים מקנים למקום אווירה משונה, מין עיר סרטים, מערב פרוע. משהו ארעי, לא ברור. התחושה הזאת מתעצמת בשוטטות רגלית ברחובות. על כל מפגש מקרי עם איכר בן דורו של יונתן קוסטיצקי, שחוזר בדיוק ממטע השקדים או מחממת התבלינים שלו, מתרחש מפגש מקרי עם צעיר ברסלבי, בדרך כלל שניים.

גם למפגש הזה יש מאפיינים קבועים: כולם חוזרים בתשובה, נוסעים בטנדר עמוס בחוברות וגלויות ובהן מכתמים של הרבי מברסלב, אבל לא פחות ממנו מככב בכתובים הרב שיק. הם יושבים שניים בטנדר, עוצרים ליד הולכי הרגל, בסבר פנים יפות מחלקים את החומר הכתוב וגם סוכריות טופי, מבקשים תרומה וממהרים להמשיך בדרכם. לאן הם נוסעים? "לחרוש, להפיץ את תורתו של הרבי הגאון". למה באו לגור דווקא ביבנאל? "באנו לפי מצוות האדמו"ר הקדוש שלנו, הרב שיק". האם אינם עובדים? "זאת עבודה, משרה מלאה, ולא סתם, אלא עבודת קודש". למי שייך הרכב? "לעמותה".

הם חברים בעמותה, כמו כולם. האם הם מקבלים שכר? הם צוחקים. "השכר הוא קיום המצווה. השמחה". אבל בכל זאת, ממה הם מתפרנסים? "מהאמונה. מאמונה ואהבת האלוקים". הם שוב צוחקים. ונוסעים.

איזה מטומטמים היינו

הם צוחקים, והיבנאלים הוותיקים בוכים.

דור הסבים והסבתות, בני גילם של רותה ויונתן קוסטיצקי, כואבים במיוחד את הפגיעה במפעל חייהם של הוריהם. רואים בלב נחמץ איך חלום חייהם מתנפץ, וקיומו בסכנה. מתקשים להשלים עם המציאות שנרקמת לנגד עיניהם. "אבותינו עזבו את משפחותיהם בגלות, ובאו להקים ישוב חקלאי בארץ ישראל. האדמה הזאת ספוגה בדם ובזיעת האפיים שלהם", אומר יונתן. "ואלה באים להקים כאן מחדש את הגלות".

דור הביניים, בני גילו של אביק קוסטיצקי, עסוקים יותר בקרב בלימה, והם מלאי חרדה מההשלכות שיש לחדירה החרדית על עתיד ילדיהם. "אני רואה סימן שאלה אמיתי על המשך החיים שלנו כאן", אומר עמיר מוקדי בכאב. "אין פה בית שלא איבד מישהו במלחמות. כל אדם הוא סיפור, מלא כאב וזיכרונות. הם באים, הם לא משולבים בחיי הקהילה, אין להם שום תרומה. החקלאות זרה להם. כל מה שיקר לנו זר להם. הם הולכים ומתרבים. משנים את אופי הבית שלנו, אופי הרחוב שלנו. הילדים שלנו גדלים, ומרגישים זרים בביתם. בורחים מפה. ואם הילדים שלנו הולכים מפה, זאת התחלת הסוף".

יום אחד, התדהמה והזעם הכבוש נמזגו בתדהמה וזעם מסוג אחר. זה היה היום שבו נרצח יצחק רבין. גם היום עומדות דמעות של תסכול בעיניהם כשהם משחזרים את מה שקרה אז. רותה קוסטיצקי: "שמענו את ההודעה של איתן הבר, הסתובבתי בבית המומה. באותו רגע התחילו צעקות שמחה ברחוב שלנו: 'ברוך השם. ברוך השם'. לא הבנתי בכלל מה אני שומעת".

ערן מוקדי: "הייתי בחוץ, אני רואה רכבים שלהם, אחד מצפצף צפצופי שמחה, כמו אחרי ניצחון בכדורגל, אחר מציץ מהחלון של הרכב, צועק לשני: 'שמעת? ועוד יהודי עשה את זה! ברוך השם'. הם צחקו באושר. כשעברו על ידי אחד מהם אמר לי, כן יאבדו אויביך ישראל".

אביק קוסטיצקי: "הם התאספו במרכז שלהם, כאן, ברחוב של הורי, שמחו ורקדו".

יונתן קוסטיצקי: "רבין היה מפקד שלי בפלמ"ח. איש יקר, אהוב. רציתי להרוג אותם. אני אומר את זה למרות איך שזה נשמע. לא הספקנו בכלל להפנים את האסון. רק שמענו, ומיד אחרי זה היו קריאות השמחה האלה. ברחוב שלי. בבית שלי. בא אחד צעיר וצרח, 'שמחה לישראל. ברוך השם'. איבדתי את עשתונותי. תפסתי מקל, יצאתי והכיתי אותו בכל הכוח. עד שהמקל נשבר".

בעקבות יונתן קוסטיצקי פרצו שכנים המומים אחרים מהבתים, אחדים חמושים במקלות, אחרים בידיים ריקות, רדפו את החוגגים והיכו אותם. התפתחה קטטה המונית. המשטרה הוזעקה. אחדים נזקקו לטיפול רפואי. מאז, אומר יונתן קוסטיצקי, ביום האזכרה לרצח רבין הם לא מעיזים להשמיע ציוץ.

הם יודעים לספר על שכן שתיכנן שיפוץ יסודי לבית, ופתאום החליט להקפיא. למה להשקיע כל כך הרבה כסף, הוא אמר לראש המועצה, במשהו שאתה לא יודע לאן הוא הולך בכלל. במערכה על כיבוש יבנאל, הברסלבים ניצחו בקרב הראשון: היבנאלים הוותיקים איבדו את תחושת הבעלות והביטחון. שום דבר כבר לא יהיה כשהיה. את תחושת השורשיות העמוקה המירה תחושת ארעיות. הם עוד רחוקים מלהרים ידיים, אבל ספקות כבר התגנבו ללב רבים.

אין זו הפעם הראשונה שוותיקי המושבה נאלצים להתמודד עם גל חדש של מתיישבים, שקליטתם עוררה חיכוכים ועימותים. בשנת 1920 התיישבו ביבנאל עולים מתימן, ובשנות החמישים קלטה המושבה, שמנתה אז כ-600 תושבים, 4,000 עולים חדשים מארצות ערב. רובם עזבו עם השנים, והיום יש ביבנאל 2,800 תושבים, למרות ששטח השיפוט שלה הורחב מאז וכולל היום עוד שלושה יישובים שהיו עצמאיים בעבר: בית גן, משמר השלושה וסמדר. 6% בלבד מתפרנסים מחקלאות (פלחה, בקר, צאן, שקדים, תבלינים וזיתים), 90% שכירים (עובדי חינוך, פקידים, בית אבות שמעסיק עובדים רבים, אחיות, היי-טק ועוד) והיתר בעלי עסקים. חלק מהמשפחות החקלאיות השתלבו בעשור האחרון בענף התיירות ובנו צימרים, אבל עכשיו הם חוששים מפני שינוי מהותי באופי המקום.

"איזה מטומטמים היינו, איך נתנו לזה לקרות", אביק קוסטיצקי מכה על חטא. "איך לא נערכנו בצורה מספיק חזקה. איך לא למדנו לקח ממקומות אחרים. הכתובת היתה על הקיר, עוד הרבה לפני שהם תלו שלטים על הקיר. היו כמה אנשים חכמים שראו קדימה. שהזהירו. אז התארגנו, העברנו החלטות, חשבנו שעשינו כל מה שאפשר. אבל היינו צריכים לעשות הרבה יותר. לעמוד כמו חומה בצורה. הוא ניסה קודם בצפת, אבל ניפנפו אותם משם. הוא ניסה בעוד מקומות. למה הוא התלבש דווקא עלינו? כי פה זה הצליח לו".

מרד החילונים

ב-13 בפברואר 1986 פירסם יוסי שריד בעיתון "הארץ" מאמר שכותרתו היתה "מרד החילונים". "ידיד אישי מהחרדים אשר בירושלים", גילה שריד, "בא אלי השבוע בטרוניה קשה: 'אתם, שמשתייכים לתנועה לזכויות האזרח, לא השמעתם קול כאשר תושבי יבנאל החליטו להשיב את פניו של הרב שיק ריקם. יבנאל נועלת את שעריה בפני יהודים - רב וחסידיו - ותנועתכם שותקת. הרי זה מקרה חמור של פגיעה בזכויות ופתאום, אין לכם מה לומר!'"

בהמשך התוודה שריד: "האמת היא כי עלה בדעתי לפני כשבוע לפנות אל תושבי יבנאל ולהעיר את אוזנם כי יש דופי בהתנהגותם. במחשבה שנייה, מצאתי דופי בעצם הפנייה. אין זה הוגן לדרוש מהיבנאלים מה שאין הם צריכים לקיים. מה שלא אקיים בעצמי בנסיבות דומות. עליהם מוטלת החובה לשמור על זכויות של אחרים רק בתנאי שזכויותיהם שלהם יישמרו. הניסיון המר מוכיח בוודאות כי אם יכבדו, לא יכובדו. השלווה של יבנאל תיעכר. שלום הציבור יופר".

שריד המשיך להתנבא: "קל לתאר מה תהיה ההתפתחות ביבנאל אם תנהג ברב שיק ובחסידיו מנהג של הכנסת אורחים, שלא נוטים ללון, אלא להשתקע. כבר עכשיו ידוע כי מדובר בכמה מאות משתקעים - 200 או 300 - כן ירבו. רק תמים או מיתמם לא יאמר, מעתה, אין זה אלא עניין של זמן עד שתישמע בחוצות יבנאל התביעה להשבית את הנסיעה ברכב בשבתות ובחגים. יהיה בתביעה זו היגיון ותהיה בה גם הגינות - באמת, איך אפשר לנסוע בתוך קריה חרדית ולחלל שבת בפרהסיה. נניח שתושבי יבנאל אינם מתרצים ומתעקשים להמשיך ולקיים את דרך חייה של המושבה הוותיקה. היהיה זה חשד בכשרים אם נביא בחשבון אפשרות של התפרעות? האם לא היו אבנים מעולם? אמנם אברך מאברכי הרב שיק, לשעבר קיבוצניק מגבעת השלושה, שאל יבנאלי מהיבנאלים: 'האם יעלה על הדעת שאני אזרוק עליך אבן?' - אבל התשובה היא בכל זאת חיובית: יעלה גם יעלה על הדעת, ואם לא אתה תזרוק, יזרוק חברך".

שריד תיאר בהרחבה איך בריכת שחייה, אם תיבנה, תהפוך ל"בריכת מריבה" ואיך יסומנו חקלאים שיעבדו את שדותיהם בשבת, ואולי אף יתנכלו להם, ואיך ימררו החרדים את חיי היבנאלים בכל תחום מתחומי החיים, יותר ויותר. הוא טבע פתגם חדש: "הקם לשלול ממך את זכויותיך, השכם לשלול ממנו את זכויותיו", והציע לחילונים "לא להתפתות לדברי מתיקה על זכויות אזרח שנגזלות". את מאמרו סיים שריד כך: "כל עוד נמשכת התוקפנות החרדית, אין ברירה אלא לקיים תחומי מושב נבדלים. הלא כל הארץ לפניכם - אבירי הכפייה הדתית - היפרדו נא מעלינו. לא תוכלו עוד לעקור אותנו ממקומותינו בג'יהאד החרדי שלכם, כי מרד החילונים החל".

17 שנים עברו מאז נבואת שריד. במשרדו העגמומי, בצהרי היום האביך, מונה אביק קוסטיצקי סדרת אירועים שהתרחשו בשנים האחרונות במושבה. על כל אירוע הוגשה תלונה למשטרה ונפתחו תיקי חקירה. הוא מייחס אותם בוודאות מוחלטת לתושבים הנמנים עם קהילת ברסלב: "על רקע של כביכול חילול שבת או פגיעה בזכויותיהם, היו אינספור מקרים של איומים, ניבולי פה, יריקות והעלבות כלפי תושבים; הצתה ושריפתם של שני מתבנים, אחד בבעלותו של ערן מוקדי, השני של יהודה בייטש; הצתה של שתי מכוניות. אחת שלי עצמי, כלומר, רכב של המועצה שברשותי, והשנייה של מבורך בנימיני; כשהתעורר חשדם שקב"ט המושבה, צבי קיים, דיווח על מעלליהם למשטרה, תקפו אותו, השליכו לתוך ביתו אבנים וגרזנים, ואשתו ששהתה בבית רק בנס לא נפגעה; ניסיון הצתה של רכבו של תברואן המועצה אדוארד לג'ונסקי; תקיפה והכאה של פקח מטעם הוועדה לתכנון ובנייה שבא להוציא נגדם צו הפסקת בנייה; חיתוך צמיגים למכוניות של תושבים; תקיפה ופציעה של תושב (רמי קרמר), שעבד בשבת על טרקטור. והדבר החמור והמטורף שנחשף לאחרונה - חיתון של קטינים, ילדים וילדות בני 14 ,13 ,12, בניגוד לחוק ולשכל הישר".

אילו רק היו מקשיבים ליוסי שריד.

קופת השרצים נפתחת

בשעה 16:00 באה חבורה נכבדה של קציני משטרה למפגש סגור עם ראש המועצה. "סוף סוף נפל להם האסימון", אומר קוסטיצקי. "שנים הם התעלמו ממה שקורה כאן. אמרנו להם שמדובר בבריונים, באדמו"ר שהוא גורו מסוכן. לא דת, אלא כת. עם חוקים מטורפים והתנהגות פתולוגית. כל מה שהוא אומר להם הם עושים כמו מהופנטים. לא האמינו לנו. עכשיו קופת השרצים נפתחת, הכל יוצא החוצה. היום משטרת ישראל קלטה שזאת כת אלימה שפועלת נגד המדינה. עכשיו הם אומרים לי, צדקת. סוף סוף מתייחסים לתלונות במידת החומרה המתבקשת".

ראש המועצה מציג מסמך רשמי של הרב אליעזר שיק, שנשלח בפקס אל אחד החסידים. מטעמים השמורים עם אותו חסיד, הוא מצא דרך להעביר העתק לידי ראש המועצה. למעלה, מופיע לוגו בעברית ובאנגלית ("אליעזר שלמה שיק. ר"מ 'היכל הקודש' חסידי ברסלב") עם הכתובת בברוקלין שבניו יורק, ובין היתר נכתב שם כך: "במידה שאם הרשע אביק ירצה לבנות מדרכה על יד האולם, תיכף ומיד תודיע לי ואני כבר מביא כמה אלימים שיפריעו לו את העבודה, אני לא יתן שנהיה הפריירים שלו... אני רואה שעם הרשעים האלה אי אפשר ללכת אלא ביד קשה, זה השפה שהם מבינים. המאחל לך ברכה והצלחה מן השמים, אליעזר שלמה שיק" - בתוספת חתימה בכתב ידו. העתק נמסר לחוקרי המשטרה.

קוסטיצקי, מטבע הדברים, הוא יעד מועדף להתנכלויות והתקפות. הוא מנהל נגד חסידי שיק מלחמת חורמה מוצהרת. הוא רואה את עצמו כמי שמוטלת עליו שליחות לעצור את הסחף. הוא נוקט כל אמצעי העומד לרשותו, כולל ניצול השררה שבידיו. לפעמים הוא נסחף ועובר את הגבול. כמו, למשל, אחרי אחד האירועים האלימים, אז הורה לתלות על שער הכניסה למועצה הודעה שמהיום והלאה לא ייתנו להם שירותים.

מנוי וגמור עמו לתקן את המחדל ההיסטורי שאיפשר את דריסת הרגל של הרב שיק במושבה. זר לא יכול להבין את הכאב שחשים הוא וחבריו והוריו, הוא אומר, כשהם שומעים על עוד בן או בת יבנאל, צעירים, שעזבו ואין להם כוונה לחזור "בגלל הדוסים". הוא ניצב מול מפולת, התמוטטות מפעל בן מאה שנים. הוא יודע שאם לא ייעשה משהו דרסטי, בעוד זמן לא רב תוכרע המערכה. הדמוגרפיה תמיד תהיה לטובת החרדים. הם, הוותיקים, יוכלו לסגור את הבסטה וללכת משם.

אבל אולי זה גם הדם שזורם בעורקיו. הדם של סבו וסבא רבא שלו, אברהם קוסטיצקי. אם אפשר, הוא היה מעדיף, הוא אומר, שהכתבה לא תתמקד במשפחה שלו, כי "זה יהיה כמו להוסיף עוד עצים למדורה". אלא שאי אפשר. לא במקרה הוא מכהן כבר עשר שנים כראש מועצה. לא במקרה את ספר תולדות המושבה יבנאל כתב סבו, ולא במקרה תולדותיה של יבנאל שזורות בתולדות משפחת קוסטיצקי בצורה שאינה ניתנת להפרדה. סיפורה של המשפחה הוא סיפורה של המושבה ולהיפך. המטען הגנטי של משפחת קוסטיצקי מגלם בדייקנות מרבית את הגנום היבנאלי.

אברהם קוסטיצקי הראשון נולד ב-1857 בליטא. בן למשפחה דתית משכילה, למד לימודים גבוהים במוסקווה. ב-1889 עלה לארץ, התיישב ביפו, ואחר כך הצטרף לגרעין של מייסדי מטולה. רעייתו, שרה דבורה, הצטרפה אליו מאוחר יותר. הוא היה תלמיד חכם ויצאו לו מוניטין של ידען, אקדמאי, חקלאי ואיש רוח, אחד שכדאי לשאול בעצתו.

רוב החברים בגרעין המייסד של מטולה היו דתיים, יוצאי משפחות חרדיות, אבל נחלקו לחסידים ולמתנגדים. החסידים התפללו כדרך חסידים, עם שירה וריקודים ומפגני שמחה מוחצנים. קוסטיצקי וחבריו ה"מתנגדים" נדהמו. מנהגי החסידים היו זרים ומוזרים בעיניהם. הם ראו בכך זילות הדת. אברהם קוסטיצקי גרס שהתפילה מקומה רק בלבו של אדם והיא עניין נכבד, רציני מכדי שישלבו אותו בשירה וריקודים.

הפער בסגנון התפילה עורר ויכוח מהותי ועקרוני ובתוך שנים ספורות לבש צורה של סכסוכים, תככים, מאבקי קרקעות, עלילות ומעללים שונים ומשונים. קוסטיצקי הסיק את המסקנה, והנהיג עשר משפחות שפרשו ממטולה והלכו להקים את המושבה יבנאל. מאה שנים אחר כך מוצא את עצמו נינו, ראש המועצה אביק, ניצב נדהם מול חסידי ברסלב. גם בעיניו מנהגיהם זרים ומוזרים.

אם הברון רוטשילד מתהפך בקברו לנוכח מה שמתרחש ביבנאל, אומר אביק קוסטיצקי, אז סבו, אברהם קוסטיצקי, מטיח את ראשו בכותל בקברו למראה החסידים, ממשיכי דרכם של אלה שבגללם נפרד ממטולה, מאיימים על עתידה של המושבה שיסדו.

סבא של כולנו

אברהם קוסטיצקי, הסב, תיעד בכתב ידו את כל האירועים שהובילו להקמת יבנאל ואת עשר שנותיה הראשונות. מאחר שעבד במשך היום בחקלאות, ובשעות הפנאי עסק בעניינים שברוח, נהג לגנוב לעצמו שעה פה שעה שם, ורשם הכל על גבי פתקים, בדייקנות מפורטת, עם שמות האנשים, תאריכים, וציטוטים של מי אמר למי. ערימת הניירות הלכה ותפחה משבוע לשבוע.

במלחמת העולם הראשונה חיפשו הטורקים בעמק אחרי חבר מחתרת ניל"י, יוסף לישנסקי, ופקדו גם את בית משפחת קוסטיצקי. אברהם לא היה בבית. שתי הילדות, בנותיו הצעירות, שראו את הטורקים קרבים לבית, נתקפו פאניקה. הן חששו שמא ברשימותיו של אבא יש דברים שיקשרו אותו אל המבוקשים, או שיסייעו לטורקים במשימתם. בלי לחשוב הרבה הן אספו כל נייר שהתגלגל בבית, והשליכו הכל אל הטאבון. בערב, קוסטיצקי חזר הביתה והבין שלא נותר דבר מעבודה שעשה במשך עשר שנים. אבל לא איש כמוהו ירים ידיים. הוא ישב חודשים, ושיחזר מהזיכרון דף אחר דף. שם אחר שם. תאריך אחר תאריך. הוא ביצע בדיקות חוזרות ונשנות כדי לאמת כל פריט מידע.

שנים רבות אחרי מותו, החליטה המשפחה לעשות מעשה. נכדו, יוסף ארגמן, עבר על מאות העמודים, עשה סלקציה, העתיק וערך. ב-1983 יצא לאור בהוצאת משרד הביטחון ספרו של אברהם קוסטיצקי "בטרם האיר הבוקר". הנשיא יצחק נבון הגדיר אותו "תעודה היסטורית ממדרגה ראשונה על ראשית ההתיישבות בארץ, ספר חובה לכל יהודי בארץ ובגולה". ראש הממשלה מנחם בגין מצא אותו "מעניין, בעל ערך חינוכי רב בעיקר לדור הצעיר". ומרדכי גור הודה לבני המשפחה על "עבודת הקודש באיסוף החומר, עשיתם מעשה רב לחינוך עם ישראל ועיצוב דמותו" והוסיף: "המלים, המשפטים, הביטויים, כולם מלאי נשמה יהודית ואנושית. סבא שלכם יכול להיחשב סבא של כולנו".

גם למשפחת אמו של אביק, רותה, יש חלק לא מבוטל בתולדות יבנאל. אביה של רותה, יוסף רש"ל, עלה לארץ מקורסק שבסיביר, אמה - מפולין. רש"ל היה נהג האוטובוס הראשון ביבנאל. כשפרש לגמלאות, אחרי שנים רבות על ההגה, נהיה גבאי בבית הכנסת המקומי. באמצע שנות השבעים ביקשו למנות רב למושבה ובעצתו של הגבאי, יוסף רש"ל, בחר הוועד ברב סיני פרנקל. באמתחתו של פרנקל היו המלצות טובות, אבל רש"ל לא ידע שהיתה לו גם אמביציה להגדיל ולחזק את המחנה הדתי ביבנאל.

הרב פרנקל, הוא ולא אחר, היה מי שתמך ודחף ועודד את הברסלבים לבוא ולהשתקע במקום. הוא פעל רבות להרגיע את חששות התושבים החילונים, דיבר על לבם של המתנגדים, וגם הציב התנגדות מול התנגדותם. הוא ריפד לחסידים את הדרך פנימה והיה במשך שנים אחדות יקיר הקהילה הברסלבית. היום הם לא זוכרים לו את כל זה. מאז שסייע לחב"ד להקים במושבה בית ספר חב"דניקי, היה לאויבם המושבע של הברסלבים: הם מוקיעים ומשמיצים אותו. ברחוב, כל אחד מהם מחויב לירוק ולקלל למראהו. המשטרה חוקרת עכשיו מידע על "חוזה חיסול" שהוצא נגד הרב פרנקל בקרב חסידי הרב שיק.

חשוב לאביק קוסטיצקי להדגיש: משפחתו לא שונאת חרדים ולא נרתעת מדת. הוא, ובוודאי שאביו ואמו, רוחשים כבוד למקורות שמהם שאבו הוריהם והורי הוריהם. יונתן ורותה קוסטיצקי הולכים לפעמים לבית כנסת. נכון שעם השנים עברה המשפחה תהליך של התפקרות, הצעירים כבר חילונים לגמרי. אבל חיבה למסורת קיימת. "אילו היה באים לפה אנשי תורה אמיתיים, תלמידי חכמים, כמו סבא, לא היתה לנו בעיה איתם", אומר ראש המועצה. "אני כמעט בטוח בזה".

הכל עלילות שווא

חבר המועצה אשר טולדנו, שהוא נציג הקהילה החסידית ביבנאל ויד ימינו של הרב שיק, מסכים לחרוג ממנהגו ולהגיב על הדברים. טולדנו, חוזר בתשובה, הוא רב-סרן במילואים, יוצא חיל אוויר. הוא מנהל את מערכת החינוך החרדית במושבה. הוא פגוע עד עמקי נשמתו מהאופן שבו ראש המועצה מתייחס אליו ואל חבריו. "איך הוא מסוגל להגיד שאצלנו אף אחד לא עובד", הוא קובל. לדבריו, רק במערכת החינוך שהוא מופקד עליה מועסקים 85 איש ואשה בחינוך. מלבדם יש "כמה שוחטים, יש נהג אוטובוס, ויש כותבי מזוזות וכותבי סת"ם" (ראשי תיבות של ספרים, תפילין, מזוזות).

טולדנו דוחה את כל ההאשמות לפי הסדר. הם לא באו להשתלט, והם לא באו לגנוב לאף אחד את הבית. הם לא חרדים כמו בבני ברק, הוא מציין. כולם חוזרים בתשובה שבאו מהעולם החילוני, אוהבים אותו, מכירים אותו. הוא לא זר להם.

למה החליט הרב אליעזר שיק להתנחל דווקא בלב מושבה חילונית ותיקה? "אין פה דווקא", אומר טולדנו. "זכותו של יהודי להתיישב בכל מקום בארץ ישראל. ואם היבנאלים הוותיקים מגיבים בפאניקה, זאת לא אשמתו של האדמו"ר. הבעיה שלהם". בעניין השלטים שמעטרים את הבתים הוא אומר: "מי שהתחיל במלחמת השלטים היו החילונים. לקראת בואו של הרב שיק, בפעם הראשונה, הם עלו על ההר ובלי בושה כתבו שם כתובת ענקית בסיד - 'שיק החוצה'. האדמו"ר הורה לענות להם בשלטים. ככה זה התחיל". והפקס מברוקלין? "זה זיוף", הוא אומר.

לדברי טולדנו, ראש המועצה נוהג בהם בבריונות. בגזענות. מפלה אותם לרעה. עובר על החוק בצורת הטיפול השערורייתית שלו בבקשותיהם ומתעלם מכל פנייה לשבת ולדבר ולנסות להגיע להסכמות כלשהן. על מקרי האלימות והתקיפות אומר טולדנו: "הכל עלילות שווא. שיוכיח שזה היו אנשי ברסלב. האם יש לו הוכחות? האם למשטרה יש הוכחות? נחיה ונראה". גם את ההאשמות שלפיהן הם נוהגים להשיא נערים ונערות רכים בשנים, חבר המועצה טולדנו הודף. "אין לזה שחר. התקשורת מחפשת סיפורים פיקנטיים ונדמה לה שהיא מצאה. אבל במציאות, דברים כאלה לא קורים".

אביק קוסטיצקי, בקרב הבלימה שהוא מנהל, אכן לא בוחל באמצעים. הוא סוגר להם תקציבים. מעכב כל בקשה שלהם עד שיוצאת להם הנשמה. הוא לא מעביר להם מידע שהם דורשים, מצר להם את הדרכים איפה שהוא רק יכול. ביום חמישי שעבר הוא גמר את יום העבודה שלו ויצא הביתה לארוז מזוודה. בערב הוא טס, בחסות הסוכנות היהודית, לאוקראינה. המטרה: לאתר כמה עשרות משפחות עולים חדשים, חילונים, שיבואו וישתקעו ביבנאל. תגבורת מול החרדים. אי אפשר להתחרות בגידול הדמוגרפי הטבעי של החרדים, הוא אומר. לכן, מדי פעם, יש צורך בהזרמה יזומה של דם חילוני.

הוא מקווה ללקט לפחות 50 משפחות יהודיות שיעלו ויבואו. "בעצם", הוא אומר, "גם אם אחדות מהן לא יהיו יהודיות כשרות ולא יהיו להן בתיקים תעודות הכשר של הרבי נחמן מברסלב, לא נורא". הוא מודע היטב להשפעה שתהיה לדברים אלה על יריביו החסידים. על ההצעה של יריבו המר, חבר המועצה החרדי אשר טולדנו, להידבר ולנסות להגיע להבנות, הוא מגיב בגיחוך. "אין על מה לדבר. אין עם מי לדבר. את השלב הזה כבר עברנו מזמן. אין יותר פשרות. עידן התמימות נגמר. אין להם מה לחפש פה ולא יהיה שום פתרון. המלחמה הזאת היא על המקום, על הבית, על החיים שלנו. זה או אנחנו או הם. וזה יהיה אנחנו".